Mishneh Torah Sources Matenot Aniyyim 3 – מקורות למשנה תורה מתנות עניים ג‏ – Mishneh Torah

(א) אין מניחין את הפאה משדה על חברתה. כיצד, היו לו שתי שדות, לא יקצור את האחת כולה, ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר ״לא תכלה פאת שדך בקצרך״ (ויקרא כ״ג:כ״ב), שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה. ואם הניח משדה על חברתה, אינה פאה: (ב) היתה שדהו זרועה כולה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך, או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ופאה מצד זה לעצמו: (ג) וכן אם היה מפסיק בה^א דרך היחיד, שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים, הרחב שש עשרה אמה. אבל שביל יחיד^ב, והוא הפחות^ג מארבע, או שביל הרבים, הפחות משש עשרה אמה, אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק, אלא הרי הוא^ד כשדה אחת: (ד) היה מפסיק בה ארץ בורה, שאינה לא זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה, והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר, כגון שהיה חיטים מכאן וחיטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זו נפסקת לשתי שדות, והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח, והוא פחות מבית רובע:
במה דברים אמורים, בשדה קטנה שהיא חמישים אמה על שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתירה על זו, אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אלא אם כן היה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. (ה) אכלה גובי^ה או קרסמוה נמלים באמצעה, אם חרש מקום שאכלו, הרי זה מפסיק: (ו) הזורע בהר שאינו כולו שוה, אלא יש בו תילים תילים^ו גבוהים ומקומות מקומות עמוקות, אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרוע אותו כאחד, אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו, הרי זה כשדה אחת, ומניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר: (ז) מדרגיות^ז שהן גבוהות עשרה טפחים, נותן פאה מכל אחת ואחת. ואם היו ראשי שורות מעורבין, נותן מאחת על הכל. היו פחות מעשרה, אף על פי שאין ראשי השורות מעורבין, נותן מאחת על הכל. היה סלע על פני כל השדה, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה, מפסיק, ואם לאו, אינו מפסיק: (ח) הזורע שדה שיש בה אילנות, אף על פי שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב, נותן פאה אחת לכל השדה, שהדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע: (ט) במה דברים אמורים, בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה, אבל אם היו כל עשרה אילנות ביתר מבית סאה, הרי זה נותן פאה מכל מלבן ומלבן, שהרי האילנות מרוחקין הרבה, ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות: (י) וכן מלבנות הבצלים שבין הירק, נותן פאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימן מלבנות מלבנות: (יא) שדה שהיא כולה זרועה מין אחד, וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש קצר^ח או תלש מה שיבש מכאן ומכאן, עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון שבת או חרדל, הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו. ואם היה מין^ט שזורעין אותו שדות, כגון תבואה וקטנית, נותן פאה^י אחת לכל: (יב) במה דברים אמורים, בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע, אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע, מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו: (יג) שדה שזרעה בצלים או אפונין או פולים^יא וכיוצא בהם, והיה בדעתו למכור מקצתן לחים בשוק ומניח מקצת השדה ייבש^יב ויעשו^יג ממנו גורן, חייב להניח פאה לזה שמוכר אותו לח בפני עצמו, ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו, שהשוק והגורן כשני מינין הן^יד: (יד) הזורע את שדהו מין אחד, אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, מניח פאה אחת. זרעה שני מינין, אף על פי שהוא עושה אותן גורן אחד, נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו. (טו) זרעה שני גוונין^טו ממין אחד, כגון שזרעה שני מיני^טז חיטין או שני מיני שעורים, אם עשיין גורן אחד, נותן פאה אחת, שני גרנות, נותן שתי פאות. ודבר זה הלכה למשה מסיני: (טז) האחים שחילקו, נותנין שתי פאות. חזרו ונשתתפו, נותנין פאה אחת. השותפין שקצרו חצי השדה ואחר כך חילקו, זה שלקח הקצור^יז אינו מפריש כלום, וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד. חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות, כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה, אבל לא על החצי שנקצר: (יז) שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו, ואחר כך הביאה כולה שליש, ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה, מפריש מן הראשון על האמצעיים, ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון, אבל לא מן הראשון על האחרון^יח: (יח) המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה, אם מכר כל השדה, כל אחד ואחד נותן פאה^יט מחלקו שלקח. ואם התחיל בעל השדה לקצור, ומכר מקצת ושייר מקצת, בעל השדה נותן פאה הראויה לכל, שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל. ואם מכר תחילה, מפריש הלוקח על מה שלקח, ובעל השדה על מה ששייר: (יט) שדה אילן, אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות. אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלן ונוגעין בגדר על גבו, הרי זו כשדה אחת, ונותן פאה אחת לכל: (כ) שנים שלקחו אילן אחד, נותנין ממנו פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו: (כא) החרובין, כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו בצד חרוב אחר ורואין זה את זה, הרי הן כולן בשדה^כ אחת, ופאה אחת לכולן. היו שני הצדדין רואין את האמצעיים, ואין הצדדין רואין זה את זה, מפריש מצד אחד, מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד ראשון זה^כא על הצד האחר: (כב) הזיתים, כל שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר, כגון זיתים שיש במערב העיר כולן, או במזרחה, הרי הן כשדה אחת, ופאה אחת לכולן: (כג) הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן, עד שימצאו שאר האשכולות רווח ויוסיפו, הוא הנקרא מדל. וכבר ביארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מדל, ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל, ואף על פי שבצר לשוק. אבל אם הדל למכור בשוק, אינו נותן פאה לזה שהדל. הדל להביא לביתו, נותן מן השאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה

הערות

^א בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^ב ב3, ת2: היחיד. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה במשנה פאה ב, א בכ״י רבנו.

^ג ד: פחות. וכן בסמוך. אך כוונת רבנו שזוהי הגדרת ׳שביל׳ לעומת ׳דרך׳.

^ד ב3-1, ת2: היא.

^ה ד (גם פ, ק): גובאי. אך במשנה ברכות ו, ג בכ״י רבנו: גוביי, וזהי הדגשה של היו״ד העיצורית.

^ו בד׳ לית. אך הכפל מורה על פיזור, כמו בהמשך.

^ז ב3: מדריגות. וכך ד (גם ק). וכך הוא לפנינו בתוספתא פאה א, יב ובירוש׳ פ״ב ה״ב, אך נראה שרבנו גרס שם כבפנים.

^ח ד: עקר. אך זוהי כפילות עם תלש.

^ט בד׳ נוסף: אחד. אך כבר הודגש בתחילת ההלכה שמדובר במין אחד.

^י ד (מ׳וקטנית׳): וקטניות נותן. מוסיף ומחסיר כרצונו.

^יא ד (מ׳אפונין׳): פולים או אפונים. אך במשנה פאה ג, ג רק בצלים ואפונים, ורבנו הקדימם והוסיף פולים.

^יב ד: יבש. אך אינו מניחו כשהוא יבש, אלא מניחו ליבש (והלשון ׳ייבש׳ – ולא ׳שייבש׳ – היא בהשפעת הערבית).

^יג ב3-1, ת2: ויעשה. וכך ד (גם פ, ק).

^יד בד׳ לית מ׳שהשוק׳. אך ישנו בירוש׳ פאה פ״ג ה״א.

^טו ב2: מינין. ד: זרעים. שיבש את התוכן.

^טז כך ב1, ב3, ת2, וכ״ה במשנה פאה ב, ה בכ״י רבנו. א: מונין. ב2: מינין (אך לקמן: מיני שעורים).

^יז ד: הקציר. אך ׳קציר׳ הוא שם כללי.

^יח בד׳ לית מ׳אבל׳, ונוסף בגיליון.

^יט בד׳ נוסף: אחת. תוספת מיותרת.

^כ ב3-1, ת2: כשדה. ד: שדה. וגירסת הפנים פירושה שכולם נחשבים לנטועים בשדה אחת.

^כא בת2 לית. ובד׳ לית ׳ראשון׳, אך בירוש׳ פאה פ״ב ה״ד, שם הוא מקור הדין, קורא לצדדיים ׳הראשונים׳.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון